צדיק בתוך צדיק בתוך צדיק – או: פגישה מפתיעה.

לפני כמה ימים נסעתי עם אשתי שתחיה לציונו הקדוש של רבי שמעון בר יוחאי במירון. היו כמה סיבות שנפגשו והעצימו אחת את השניה – וההחלטה נפלה. נוסעים לצדיק. הנסיעה היתה מהנה ומעניינת, אחר כך גם ביקרנו חברים באור הגנוז ואכלנו במסעדה הצמחונית הכשרה למהדרין – STUPS באמירים – אבל זה סיפור אחר. הסיפור המעניין, לפחות לפוסט זה, התרחש אצל רבי שמעון.

נכנסתי לציון והתחלתי להתבודד, ברשב"י זה לא מוזר לראות אנשים מדברים אל עצמם או אל הקדוש ברוך הוא – אז הרגשתי בנוח. בחלק הפנימי של הציון, המקום שבו בדרך כלל יש מניינים ספרדיים – ראיתי יהודי מתפלל בשמחה ובניגונים. הוא היה נראה חסידי ומזה שראיתי פזורים מסביבו חסידים שמידי פעם נועצים בו מבטים, הבנתי שהוא כנראה הרב שלהם ו/או אולי אדמו"ר מפורסם במידה כזאת או אחרת. אני לפחות, לא זיהיתי מי זה. אבל היה בו משהו שתפס את עיניי. המשכתי להתבודד, יצאתי מחוץ לציון, ירדתי אל היער שליד המקום.

ביער שאלתי את השם יתברך – למה? למה אני לא מדבר? למה ההתבודדויות שלי כל כך תקועות? למה אני לא מובן? אני מרגיש שאף אחד לא מקשיב לי. זה אחד הנושאים שלי בהתבודדויות האחרונות – התחלתי לראות שמילדות, אני מרגיש שפשוט אף אחד לא מקשיב לי. ומצאתי כל מיני פתרונות מדומים ואחרים למצב. לדבר הרבה, להתחכם, לשאול שאלות מהחלל הפנוי – כל מיני פתרונות מדומים לתשומת לב. אבל למה אני מרגיש שאף אחד לא מקשיב לי? היה כבר מאוד חם. קיפלתי את השרוולים. המשכתי להסתובב ונכנסתי למתחם הציון שוב. לפחות שם פחות חם.

כשנכנסתי ראיתי עדיין את אותו צדיק מתפלל בשמחה. השעה כבר 12:00 – הוא עדיין בשחרית? מעניין. הסתכלתי עליו ופתאום הרגשתי בושה. הפשלתי את השרוולים והחזרתי אותם חזרה למלוא אורכם. הסתכלתי עליו – הנה. ככה אפשר להיות. אין לי מושג מי זה ומה הוא עושה פה אבל הוא נראה לגמרי פה. הוא מתפלל. אחר כך ראיתי שהוא מפסיק ולומד משהו ואז שוב התפלל. סידור כוונות. ניגון.

פתאום משהו נפתח אצלי. אפשר להיות ככה. לא להעתיק אותו. לא להיות כמוהו. פשוט להיות – כמוני. פשוט לתת לעצמי יותר מקום לדברים שאני רוצה ואוהב. ראיתי את הילד שבתוכי רוצה ליצור קשר. ברוך השם הייתי בהתבודדות אז לא חשבתי באמת לדבר איתו. אבל ראיתי איך יש משהו בתוכי שכל הזמן מחפש אישור חיצוני, מחפש קשר חיצוני. מה חסר לך שאלתי את עצמי? כלום. האמת שפתאום משהו פנימי, עדין ומתוק נפתח וההתבודדות נסקה למרומים. התחלתי לחזור על פסוק מתהילים "הוציאה ממסגר נפשי להודות את שמך, בי יכתירו צדיקים כי תגמול עלי" – פשוט חזרתי על הפסוק הזה שוב ושוב ומשהו העמיק ונפתח. הרגשתי שמחה עצומה. הוציאה ממסגר נפשי – תשחרר את הנפש שלי, תן לה להודות לך, תן לה להכיר ולהוכיר אותך. הנפש היא הדיבור של האדם, תוציא את הדיבור שלי מהסורגים, מהמסגר שסוגר אותו. תן לי לדבר איתך, להרגיש באמת קשור ושייך. ואז – בי יכתירו צדיקים. הצדיקים מחוברים לכתר, לבחינת האין, לנקודה הגבוהה, בי יכתירו צדיקים. זה היה ממש חזק ויצאתי החוצה והסתובבתי בחוץ בהתבודדות בשמחה עדינה אך אדירה.

הרגשתי שקיבלתי איזה נקודה פנימית רק מלראות את אותו היהודי. לפעמים לא צריך לדבר עם מישהו. משהו בהוויה שלו קורן ונוגע בך. נוגע בנקודה עמוקה בתוכך. רבינו הקדוש אומר שבכל אחד יש נקודה רוחנית, נקודה של טובה, נקודת צדיק. בנקודה הזאת יש לו משהו לתת לכולם. משהו שאין באף אחד אחר. משהו מיוחד ופלאי – ואפשר, צריך וחובה ללמוד אחד מחבירו את הנקודות המיוחדות שלו.

שוב ראיתי את אותו יהודי מסתובב עם התלמידים שלו ומדבר איתם. שוב! שוב ראיתי את הנקודה של הילד בתוכי – אולי אני אלך לדבר איתו? אולי הוא יגיד לי משהו? אולי הוא יראה, סוף סוף, מה שאף אחד לא רואה? תגיד – שאלתי את הילד. באמת חסר לך משהו עכשיו? מממ.. לא. אז מה אתה כל הזמן מחפש בחוץ? לא יודע. הוא ענה, אולי הרגל? חייכתי והסתובבתי. אשריו של אותו יהודי שהוא בשמחה וחיבור להשם יתברך אבל מה זה קשור אלי עכשיו? המשכתי בהתבודדות ובסיומה חזרתי לציון ושמעתי אנשים רוקדים ושרים שירים של רבי שמעון. נכנסתי פנימה ואכן זאת היתה אותה החבורה, רבם שר ורוקד במעגל עם כל החסידים – לכבוד רבי שמעון בר יוחאי. הצטרפתי אליהם בשמחה.

הרב יצחק מאיר מורגנשטרן

בשלב מסויים מישהו שאל את אחד החסידים – תגיד, מי זה? הוא ענה לו מורגנשטרן. מה? שאלתי את אותו אחד, הרב מורגשנטרן מירושלים? כן הוא ענה. מחבר ים החכמה? כן הוא ענה בחיוך. הסתכלתי שוב אל הצדיק וחייכתי לעצמי. אני קורא את דבריו לפרשת השבוע כבר אולי שנה או שנתיים. שמעתי שיעורים שלו כבר לפני 4 שנים אולי. מדהים היה לפגוש אותו ככה, בלי לדעת מי הוא ולהרגיש מה שהרגשתי, ולהבין מה שהבנתי. ככה באופן בלתי אמצעי. בלי לדעת מי זה, בלי ציפיות ובלי רעיונות.