ברוך דיין האמת או: תחושת הפיספוס הבלצי נמנעת.

ח חו חומ חומוס אליהו ביקנעם. חומוס עושים באהבה.

אליהו והחומוס. (לא. זאת לא תמונה מהודו. זאת חומוסיה שממוקמת בתחנת הדלק פז בצומת יוקנעם. סגרו את המחשב ורוצו לאכול שם חומוס. אם אתם בעניין ובאזור.)

זה התחיל לפני כמה חודשים.. הייתי עם אשתי ברשב"י וחיפשנו באינטרנט מקום כשר באזור כדי לסעוד את נפשנו העייפה. נתקלנו במקום שקוראים לו חומוס אליהו ביקנעם אבל… מסתבר שכמו כל חומוסיה מקצועית – הוא סוגר בצהריים. היה משהו בלוגו שלו והסלוגון – הניגוב עם הגרוב… נ נח נחמ נחמן מאומן שנגע לי בלב. היה קשה לי להסביר מה זה בדיוק. אבל זה הרגיש כמו הארה של הצדיק בתוך העולם המעשי כל כך שאנחנו חיים בו. הרגשתי שהפשטות של העיצוב מצביעה על משהו עמוק. לא טעיתי.

עברו כמה חודשים ונסענו לשבת עם הילדים בקדיתא, זאת היתה שבת התבודדות שהייתי צריך להעביר וחשבנו מה נאכל עם הילדים בדרך. חומוס אליהו! אמרתי לאשתי. בואי ונבדוק את המקום. במהרה היא מצאה אתר שלו ברשת עם כפתור שמחובר לwaze  – דבר שאפשר לנו לנווט אליו במהירות. הרגשתי התרגשות אוחזת אותי – אנחנו נוסעים לחומוס אליהו. אנחנו נוסעים לעוד נקודת אחיזה של הצדיקים בעולמנו המגושם. נשמע מוגזם? חכו ותשמעו מה חיכה לנו שם…

הרבה פעמים כגודל הציפיות כך גודל האכזבות. הרבה פעמים – מה שמפרסמים, הוא גירסה מועצמת ולא אמיתית של מה שאתה מקבל. זהו עולם הפרסום, עולם האשלייה. במקרה של חומוס אליהו זה היה הפוך… כגודל הציפיות – כך באמת היה, ברוך השם. אפילו מעבר לציפיות. קודם כל – נתחיל בזה שהחומוס שלו הוא מדהים, ממש מדהים. לידנו ישבו כמה חבר'ה שאמרו לו שהם גרים בקיסריה ובמקום ללכת לאכול חומוס ביפו – החליטו להגיע אליו והחומוס ממש מדהים. בשורה אחריהם ישבו כמה רוכבי אופניים – מסתבר שזה מקום חם בקרב רוכבי האופניים בסביבה – יוצאים לרכיבה ואחרי זה מקנחים בחומוס משובח (יש הרבה פחות רגשות אשמה ככה, לא?)

המקום נראה כמו מעוז נ נחי – מדבקות על הקירות, ליקוטי מוהר"ן על המדפים, איש חביב ויקר בשם אליהו שמנצח על המלאכה ומגיש הכל בחיוך. הוא והעובדים – כולל ברסלבר נוסף בשם בן ציון – עושים הכל כדי לתת לך את ההרגשה שאתה הכי רצוי בעולם – בין אם אתה דתי, חילוני או אין לך מושג מה בעצם… והדבר הזה עובר. כמו שאומרים – חומוס עושים באהבה. אבל הפעם בלי מסחריות וציניות. באמת מכל הלב!

מספרים שהבעל שם טוב הקדוש אמר לחסידיו שכשהם פוגשים אנשים – קודם כל להאכיל אותם ולתת להם מיטה חמה. לא להתעסק איתם עם חסידות. החסידות היא קודם כל לעשות טוב לשני, לחבר את השני לטוב שמצוי בו – בלי עניינים והתחכמויות. את זה פגשתי שם בפשטות וללא פוזות מיותרות. כמה עולה קולה? שאלתי את אליהו – 8 ש"ח וחיוך. חייבים חיוך? התעקשתי. הוא חייך חיוך גדול – ואמר אין מה לעשות, אחרת זה יעלה יותר.

בדור שכל אחד רוצה להיות משפיע רוחני או לפחות כוכב טלויזיה – בא איש אחד ופשוט מביא את הלב שלו לעשייה הפשוטה והיומיומית שלו – וההשפעה שיש לזה על מאות או אלפי אנשים היא ללא שיעור. לקחתי מזה שיעור שאתה פשוט צריך לעשות את מה שאתה כבר עושה – רק עם כל הלב שלך , עם כל האהבה ולא לפחד. אתה לא צריך להתחיל במקום אחר – תתחיל מאיפה שאתה נמצא! עכשיו.

יש לי עוד המון המון מה לכתוב על הבנאדם המופלא הזה והמקום המדהים אבל אני צריך ללכת – אולי אוסיף אחר כך.. בגדול המסר העיקרי שרציתי להעביר הוא, אפשר לחזור בתשובה ולעבוד בעולם. לא צריך להעלם לאיזה מערה או כולל (לא שזה רע) – אבל אפשר להתפרנס בכבוד ולהביא את כל הטוב שפגשת ביהדות לכל אחד, עם חיוך והרבה אהבה. כבר אמרנו – חומוס, עושים באהבה.

מיליון טועים? או: למה אין שום ייאוש בעולם כלל.

תוך כדי שיטוטים חצי אקראיים במרחבי הסייברספייס (ככה קראו לדבר הזה לפחות נדמה לי בזמנו של פיליפ ק. דיק וחבריו) נתקלתי בכמה סטטיסטיקות מזעזעות. זאת אומרת – אם אתה מאמין בסטטיסטיקות, אתה יכול להזדעזע.

כמדומני זה מבוסס על מחקר שערכו בנילסן שבו גילו שיוצאים 1.2 מיליון כותרים חדשים בשנה ברחבי העולם, כן כן, מעל מיליון!! והספר הממוצע נמכר ב500 עותקים בשנה הראשונה ו3000 עותקים במשך חייו. אלו נתונים די מבאסים, בלשון המעטה אבל אז, מישהו טרח לגלות קצת יותר פרטים… מתוך המיליון האלה משהו כמו 950,000 או טיפה יותר מכרו פחות מ99 עותקים כל אחד!!! זאת אומרת שה500 עותקים בממוצע זה ממוצע גם עם הרבי מכר של הסופרים הגדולים… אז כמעט מיליון כותרים מתוך 1.2 מיליון מוכרים פחות מ99 עותקים.

מבאס? לאו דווקא. זה מבאס רק אם אתה בקטע של סטטיסטיקה – או במילים אחרות: ממש לא מאמין במה שאתה עושה. מנסיון אישי שלי – צריך פשוט לעשות ולהאמין, השאר לא תלוי באמת בנו. כמובן שצריך לעשות את המקסימום (אני צריך גם לקרוא וליישם מה שאני אומר לעצמי…) אבל להבין שכל העולם הזה הוא פשוט אשלייה אחת גדולה. שקר שמאכיל את עצמו כאילו שיש מציאות אובייקטיבית אמיתית ואכזרית.

אני זוכר את ימי הסטרטאפים העליזים שלי, כשהקמנו, 3 חבר'ה בני עשרים וצ'ופצי'ק סטארטאפ שהלך וגדל ותפח עד שהגיע ללמעלה מ150 עובדים, משרדים בכמה יבשות, השקעות במיליוני דולרים. כולם אמרו שזה לא אפשרי. האמת היא שבסוף הכל התרסק אבל זה היה קשור למשבר המניות של מיקרוסופט והתפוצצות הבועה. העניין הוא להבין שהכל אפשרי. מהצד זה היה נראה בלתי אפשרי – אבל בתוך העניינים ראית שזה ממש אפשרי.

גם להוציא ספר, או דיסק או כל דבר אחר – זה ממש אפשרי רק אל תפסיק לרצות. אל תכבה את הרצון שלך ואל תמכור לעצמך את האשליה השיקרית ש… זה ממש מסובך. ואי אפשר להצליח. ואי אפשר להרוויח בזה. לא שאני ממש מרוויח כרגע –  אבל כיסיתי ברוך השם את ההוצאות של תשובה שלמה ושל התגלות.

אני מאמין שאפשר להרוויח מספרים. ואני מאמין שזה שאתה סופר זה לא אומר שכולם מסביב צריכים להרוויח ואתה צריך לעמוד בתור ללחם. אני מאמין שאפשר ואני גם מבין שצריך הרבה סבלנות ולהבין ש… אין ייאוש בעולם כלל כמו שהטלפון של יובל שר לי באוזן כשאני מצלצל אליו.

אור האורות

טוב, קודם כל – למען הסר כל ספק, אור האורות הוא רבינו הקדוש רבי נחמן מברסלב. הפוסט הזה לא קשור רק לרבינו – אלא בכלל ל"אורות" ולרצונות של התעלות, התחברות והארה. אז למה קוראים לו אור האורות – נראה, אולי אגלה בהמשך הפוסט.

בקיצור – פנה אלי חבר אינטרנטי שבעברו לפני שחזר בתשובה היה מחובר לכל החיפוש הרוחני ה"הודי". התחברות ל"עצמי", במסורתם של רמנה/פפג'י וכיוב' הוא חוזר בתשובה ברוך השם אבל חסר לו משהו.. חסר לו המדיטציות, החיבור וכיוב'

אז קודם כל (כמובן), כל מה שיש שם יש פה ביג טיים. רק שזה טיפה יותר מורכב (כמובן).

נתחיל מזה, חבר יקר (אם אתה קורא את הרשומה הזאת) שאם אתה מחפש את החיבור הגבוה – יש ברוך השם הרבה בדורות האחרונים שעוסקים בזה, בין אם זה תורות של חב"ד, שככל הידוע לי לרב גינצבורג יש למשל הרבה ספרים, שיעורים, תלמידים וסדנאות של התלמידים בתחומי תורת הנפש ו"אור אינסוף מאיר בכלים" (ניר אם אתה קורא אתה מוזמן להרחיב, לשלול, לנמק או להסביר), בין אם זה "כלל יהודי" או איך שלא תרצה להגדיר את התופעה המורכבת והמדהימה שנקראית הרב איתמר שוורץ – מחבר ספרי בלבבי משכן אבנה, במקור ליטאי אבל עם המון חסידות, רמח"ל, אריז"ל – הוא מדבר באופן מאוד מאוד ברור על עבודה פנימית והתחברות לנקודה של האחדות, כולל הסברים ודרכים בחלק מספריו. ובין אם זה תלמידים של רבינו הקדוש כמו הרב מורגנשטרן (מחבר ספרי ים החכמה, התלמידים שלו שולחים את דבריו על הפרשה בדואר אלקטרוני לכל מי שרוצה) או הרב קלוגר מבית שמש (מחבר יחוד ההתבודדות – מאוד מומלץ, ועוד ספרים רבים נזר ישראל, קרבה נפשי – שלא ממש הספקתי לקרוא). בכלל הרבה שיעורים בברסלב יכולים לתת את החיבור של הנקודה הגבוהה, עם הנקודה הנמוכה.

שזה מתחיל לפתוח את הנקודה העיקרית. מה אתה מחפש? מה אתה בעצם רוצה? מה קורה איתך בקרקע, בעולם העשייה? ולמה אתה רוצה כל כך לצאת ממנו למרחבים אחרים? מה רע בנפש שלך שאתה רוצה להתנתק ממנה? לא שחיפוש רוחני זה רע, לא שרצונות גבוהים להתדבק בהשם יתברך ולהנמס לתוך האינסוף ברוך הוא לא טובים אבל השאלה היא למה… מה קורה איתך פה? האם יש אפשרות שהמרחב האינסופי יפתח פה, בתוך העשייה היומיומית? בין הכביסה והחיתולים? זה השוב בייבי. רצוא ושוב.

אז אם פשוט חסר לך רצוא – יש המון אפשרויות. בברסלב זה התבודדות (שרבינו מצהיר בתורה נ"ב כמדומני – שיכולה להביא אותך לביטול), בחב"ד נדמה לי שיש התבוננות (שוב, ניר אם אתה פה, אתה מוזמן להסביר, מעולם לא ניסיתי). ויש עוד הרבה. שעת השקט של הרמח"ל (הבלבבי מדבר על זה הרבה), ועוד ועוד… גם רבי נתן כותב שאפשר לפני השעה התבודדות בדיבור עם השם יתברך שעה של שקט. וגם רבי נחמן מדבר על סוג של מדיטציה של עליית המחשבה בסגירת עיניים ואיך לחזור משם בביטחה…

אה, אם כבר הטייטל הוא אור האורות – אז ככה זה, תתחבר יותר לצדיק, אז תתחיל להתחבר לנקודות שהצדיק מדבר של החיבור למעלה אבל גם איך להביא את האור לתוך העולם שלך. איך לא להפריד. שנזכה כולנו, כן? הלוואי עלי להיות באמת דבוק ומבוטל לצדיק. הלוואי עלי להבין ולראות ביומיום את כל העושר המופלא. שנינו יחד בסירה אחת 🙂 (או אולי: שנינו יחד בסירת האחד)

טוב, זאת התחלה- אם תרצה תגיב ונתחיל לדבר 🙂

על כתיבה וכותבים – מיליון מילים ראשונות.

עידוד לשבוע חדש.

רציתי לעודד את כל מי שכותב, את כל מי שחושב לכתוב ואת כל מי שמפחד לכתוב.

רציתי להזכיר לעצמי ולאחרים משהו שמישהו פעם אמר – שלפני המילה המיליון זה עוד בכלל לא זה. אפילו אם כבר פרסמתם כמה ספרים שהפכו לרבי מכר – זה עוד לא זה. זה עדיין תרגיל. זה עדיין ניסוי כלים. אז גם אם זה לא מושלם – קחו את הזמן. ואל תפחדו לכתוב. אל תפחדו להוציא. אל תפחדו לשתף.

כשהתחלתי לכתוב את התגלות היה לי הרבה מה להגיד אבל לא היה לי מושג איך. זאת אומרת הקשר ביני לבין כתיבה היה ממש מקרי. לא היה לי מושג איך ומה כותבים אבל היה שם רצון. והרצון הביא עוד ועוד מילים איתו. עוד ועוד התפרטות, עוד ועוד העמקה. ואחרי זה באו טורים במעריב nrg ועוד תכנים ועוד ספרים בהכנה ופתאום – אנשים אומרים שזה הרבה יותר טוב ממה שהיה בהתחלה. ברור שזאת שוב התחלה! מהנקודה הזאת אני רוצה להעמיק ופתאום נראה לי שגם זאת רק ההתחלה. שאזכה שתמיד ארגיש בהתחלה אבל אמשיך ואמשיך למרות הכל.

יש גם הרבה כאלה שרוצים לכתוב בלוג אבל חושבים שזה טפשי, שלמי בכלל אכפת, שאת מי זה יענין? אי אפשר לדעת וזה גם לא משנה – רוצים לכתוב? יש לכם מה לשתף? תעשו מה שבא לכם.

גם אם אתם רוצים לכתוב לעצמכם, בלי להוציא את זה – זה יכול לעשות טרנספורמציה מדהימה בחיים שלכם. יש מחקרים שמראים שכתיבה רגשית של רבע שעה ביום יכולה לשנות הרבה. קחו את הזמן ותבדקו את עצמכם. תראו מה קורה כשמוציאים החוצה – אולי תגלו דברים שמזמן שכחתם על עצמכם. אולי תראו דברים שעליהם אף פעם לא חשבתם.

ראיתי פעם בחסידות שכתבו "קנה לך חבר" שהקנה – עט הכתיבה הוא גם חבר. פשוט תכתוב…

יש כל כך הרבה קולות בפנים שאומרים לך לעצור. שאומרים לך לשכוח. שאומרים לך לשתוק. גם אם הם באים אליכם עם כל מיני טענות מתוחכמות, אל תקשיבו להם. שימו אותם בצד ותעשו מה שבא לכם. אחר כך  תבדקו ותראו איך להמשיך. בא לכם לכתוב ספר? יאללה תכתבו. בסוף אתם לא חייבים להדפיס ולפרסם אותו אם לא בא לכם. מקסימום הוא ישאר על ההארד דיסק שלכם.

ואל תשכחו – מיליון מילים ראשונות זה עוד לא נחשב, זה רק התרגיל כתיבה שלכם – אז מה הלחץ? 🙂

בהצלחה לכל הציפורים הקטנות שבתוך הלבבות שיזכו לפרוח באויר ולהוסיף עוד שיר וניגון של שמחה בעולם.

ויפלאש או: טוב להודות להשם. או: שליחי מצווה לא ניזוקים (אפילו הטפשים שבהם).

חזרתי אתמול מהלוויה של דוד שלי. אח של אמא. הוא נפטר בגיל 63. השאיר אחריו אשה, שלושה ילדים ונכדים. כל סיפור המוות שלו אולי יהיה פוסט בפני עצמו. מהרגע שאשתו כוכבה גילתה אותו שוכב ליד המיטה חסר הכרה, דרך נסיונות כושלים לנקז את הדם במוחו בבית החולים. הנסיונות כנראה היו כושלים בגלל תרופה נגד קרישת דם שהוא קיבל בעקבות אירוע לב לפני שנה. כמה ימים שכל המשפחה חסרת אונים מול מכשירים דיגיטליים בבית החולים. קוראים תהילים. מתפללים לרפואתו. עד שכל המערכות התחילו להתרסק אחת אחרי השניה.

החיים כל כך שבריריים. כל כך קצרצרים. כולם עושים תוכניות וברגע אחד מישהו מכבה את הסוויץ'. זהו. צ'ק אאוט. פתאום כל מה שרצית. כל מה שחלמת. איפה הכל? איפה אתה?

אחרי הלוויה נסענו לבית שלהם, ארגנו אוכל לאבלים, אוכל לאורחים, תפילת ערבית, קצת דברי תורה וחיזוק לעילוי נשמת המנוח ומאוחר בערב נסעתי הביתה. הם מאוד רצו לארגן מניין שחרית ב7:30 ואמרתי שאשתדל להגיע למרות שמבוא חורון זה די רחוק מרמת גן. אסף, בן אחותה של כוכבה ינסה לארגן מניין עם חבר'ה מהכולל שלו. אתה, היא אמרה, אל תבוא, תשאר עם אשתך והילדים עזוב. גם אמא שלי אמרה אותו הדבר. אבל היה לי חשוב.

אשתי הסכימה שאסע למרות שזה היה לה קשה. בבוקר היא עוד שאלה אם התקשרתי לאסף – אולי הוא השיג אנשים? משום מה לא התקשרתי אליו. משום מה התעקשתי לנסוע למניין הזה ב7:30. משום מה דווקא היום לא הלכתי למקווה לפני התפילה והחלטתי ללכת אחרי שאחזור. משום מה לא שתיתי קפה באופן חריג לפני נסיעה מוקדמת כזאת. משום מה לא לקחתי טרמפיסטים. משום מה לא אמרתי תפילת הדרך. משום מה אמא שלי ספרה לי אחרי זה שמאוד דאגה שאסע. משום מה אשתי אמרה לי אחרי זה שהיא בעצם לא רצתה שאסע ודחקה בעצמה להגיד שזה בסדר. משום מה התעלמתי מהכביש הרטוב. משום מה נסעתי במקום בכביש הרגיל בכביש אחר שהג'יפיאס הציע לי. משום מה האצתי במקום להאט כשנכנסתי לעקלתון במהירות גבוהה מידי בשביל תנאי הכביש.

אבל פתאום שום דבר לא שינה. כלום לא עזר כשהגלגלים ננעלו ולא הצלחתי למנוע את ההשתוללות של האוטו על הכביש הרטוב. אולי שכחתי איך בולמים בלימת חירום בגשם. אולי לא שכחתי וזה הציל לי את החיים. הכל היה כל כך מהר וכל כך איטי באוטו הזמן. כל מה שראיתי זה את האוטו מתחלק, עליה על השוליים הימניים. הכביש ריק ממכוניות. המכונית נכנסת בקצב מטורף בעצים צעירים ששתלו בצדדים. אני עדיין לא מצליח לעצור והפעם מחליק על אדמת חמרה רטובה במקום על הכביש הרטוב. כל מה שיכולתי לעשות זה לצעוק לא לא לא כשאני רואה את האוטו מתרסק לתוך תעלה בצד הדרך. מתפלל שלא אתנגש ישירות בסלע.

האוטו נפל לתוך התעלה. חציו עדיין מחוצה לה וחציו שקוע בתוכה. חטפתי מכה יבשה בצלעות מהחגורה ומאוחר יותר גם הבנתי שמכה קלה בצוואר (הרופאה בטרם אמרה שאין לי שברים ברוך השם אבל קיבלתי ויפלש- וזה כנראה יכאב מחר..) יצאתי מהאוטו ולקחתי את התיק שלי. הרגשתי כמו מישהו שיוצא מאסון ללא פגע. התקשרתי לאשתי שתבוא לקחת אותי. גם לאסף התקשרתי להסביר למה לא אוכל להגיע למניין.

איזה ניסי ניסים שלא יאמנו. חסדי השם כי לא תמנו. כל פרט קטן שהיה משתנה והייתי יכול לגמור את הדברים במקום אחר ובצורה אחרת. טוב להודות להשם ולזמר לשמך העליון, להגיד בבוקר חסדך ואמונתך בלילות. פעמיים בעשרים וארבע שעות קלטתי כמה החיים שלנו שבריריים. כמה הכל יכול להגמר בשנייה אחת. פעם אחת ראיתי איך זה נגמר בשנייה אחת ופעם אחת ראיתי איך זה לא נגמר. איך השם ריחם עלי והחיים ממשיכים. אני עדיין צריך לעכל את הדברים. האוטו במוסך ואני אפילו עוד לא יודע את הנזקים.

כמה שבריריים החיים. הפעם השם יתברך ריחם עלי ונתן לי שוב את החיים במתנה. חסדי השם כי לא תמנו. כמה זהיר אני צריך להיות. איזה טיפש נוסע כל כך מהר בכביש רטוב עם ארבעה ילדים מתוקים ישנים בבית?! זה כל כך שונה כשאתה רואה את זה בשלטי חוצות או בפרסומות או סתם בסיפור – וכשאתה בתוך זה. אני לא יודע כמה יועילו המילים שלי – אבל תסעו בזהירות.

נסעתי לטרם ועשיתי בדיקות, צילום חזה וצוואר. אין שברים. רק ויפלאש. הגידים מתקשים מסביב לצוואר או משהו כזה שהרופאה הרוסיה ניסתה להסביר לי. בקיצור – היא אמרה שהכל בסדר אבל אולי מחר יהיה כואב ואצטרך כדורים נגד כאבים.. אני מרגיש בסדר למרות שאני עדיין בשוק. כוכבה התקשרה להגיד שבטח מה ששמר עלי זה כל ההכנות והעזרה שעזרתי להם בשבעה ובקבורה ובבית החולים. מסתבר ששליחי מצווה לא ניזוקים – אפילו הטפשים שבהם.

 

להיות קרוע באמצע – מיומנו של חוזר בתשובה.

חשבתי לעצמי, אולי אני צריך פשוט לשנות את השם של הבלוג מיהודי פשוט בעולם מורכב ל"להיות קרוע באמצע – מיומנו של חוזר בתשובה". הרי זה בדיוק מה שקורה פה הסברתי ונימקתי לעצמי. אתה חוזר בתשובה. אתה מכיר את העולם החילוני די והותר, אתה מכיר את העולם החרדי – לפחות פחות או יותר. שמונה שנים של התבוננות. שמונה שנים של היטמעות חלקית לפחות. אתה עובר את הקווים השכם וערב, יש לך ימים שמתחילים במבוא חורון, ממשיכים בהרצליה פיתוח ונגמרים בבני ברק או להפך. הרי זאת בדיוק הנקודה! אתה חוטף את הריקושטים של תרבות ההתבדלות מכל הכיוונים. יאללה שנה כבר את השם של הבלוג.

אבל אז הבנתי שזה בדיוק העניין – יהודי פשוט בעולם מורכב. זה העניין. העולם שלי הוא באמת מורכב. הוא מורכב מריבוי זהויות. אבל נמאס לי לדבר על עצמי פתאום. אני רוצה לדבר עלינו. על החברה הישראלית ואפילו על המושג הגבוה והמרומם – על עם ישראל. יאללה נלך על זה – אחדות עם ישראל. (אני נשמע למישהו פתאום כמו מורה לתושב"ע?)

יש מישהו או מישהם שעדיף להם שלא תהיה אחדות. אני לא הולך להכנס להאשמות. אבל זאת כתובת שכתובה כבר מזמן על הקיר. בין אם זה קיר פלזמה או קיר ספרי קודש. יש כאלה שפשוט עדיף להם שיהיה ניכור ושנאה ובידול. וזה ממש לא האינטרס שלנו. שלי ושלך. מי שלא תהיה.

אני כאמור בתור בעל תשובה מרגיש את זה אולי יותר. אני מרגיש את מבטי הבוז ברחוב החילוני. מסתכלים עלי כאל הדוס-הפרימיטיבי-האולטימטיבי. אני מרגיש את החשש לעיתים במקומות חרדיים – מה הוא בדיוק? הוא משלנו? הוא נראה כמו איזה ב'לתשויבה. אני שומע איך חילוניים מדבר על חרדים. אני שומע איך חרדים מדברים על חילוניים. זה מאוד כואב וזה רווי בעיקר ברגש אחד מאוד ספציפי – פחד.

הפחד מציף וממלא את החצרות. כולם מפחדים. כולם מסתגרים בגלל הפחד שלהם. כולם מדירים זה את רגלי זה בגלל הפחד ובגלל אי ההסכמה להודות בו. להרגיש אותו. לפגוש אותו.

כל אחד מציג את התפיסה שלו כתפיסה המושלמת כדי שחס ושלום הוא לא יהיה קרוב מידי לשני. כדי שחס ושלום הוא לא יפול לידי המחנה השני. החילוני שלא ישטפו לו את המוח הדוסים האלה והחרדי שלא ידרדר לעולמם הנבוב של החילוייניים האלה.

אבל כולנו חסרים. כולנו מפוחדים. אף אחד לא מושלם.

קטע משיעור שהעליתי ליוטיוב לפני כמה שבועות – כמה רלוונטי יותר ויותר הוא נהיה מיום ליום…

ההדרת נשים או האדרת נשים?!

גיוועלד. זאת המילה שעלתה על בדל שפתי למרות שאני לא יודע כמעט אף מילה ביידיש. מה קורה פה? מה קורה במדינה שלנו? הכל כל כך הפוך, כל כך מטורף. הדרת נשים? שנאת נשים?! על מה מדברים בכלל…

נזכרתי ברב איסר פרנקל זכרונו לברכה, רבה של שכונת בבלי בצפון תל אביבי. נזכרתי בימים האלה, בתחילת התשובה שלנו שגרנו בשכונת בבלי ולמדנו להכיר טיפטיפה מאותו האיש ומאשתו. התמונה שנחקקה בזכרוני היא של הרב פרנקל לקראת קידוש בבית הכנסת בבלי. אולם האירועים שבו נערכו הקידושים היה קומה מעל הבית כנסת. קומה אחת אבל הרבה מדרגות. הרב פרנקל היה כבר מבוגר ולא בשיא בריאותו והטיפוס הקשה עליו. לבסוף הגיע לשולחן הקידוש וסביבו נקבצו עשרות אנשים שחיכו לקידוש.

משום מה הוא לא התחיל. הוא עמד זקוף, עיניו נשואות לנקודה מרוחקת במרחב. למרות שרוב הקהל היה חובשי כיפה סרוגה, הרב פרנקל היה חסיד גור מבית, לבוש בבגדים שחורים ולראשו כובע רבנות. אביו היה הרב הראשי הנערץ של תל אביב – הרב ידידיה פרנקל ז"ל. בעיניו של הרב איסר פרנקל היתה ציפייה, הוא היה דרוך  והזמן כאילו קפא מסביבו. עד אותו הרגע שאשתו הופיעה בכניסה לאולם. הוא חייך חיוך מבויש ואמר אפשר להתחיל. אני זוכר שזה נחקק בי כי זה היה כל כך אמיתי, כל כך עמוק.

תמונה נוספת מחיי המשפחה המדהימה הזאת היתה כשהוא היה כבר מאוד חולה. הוא לא יכל ללכת לבית הכנסת ברגל אז הייתי מגיע לבית שלו ולוקח אותו באוטו. כל יום אותו הדבר, השעה היתה 05:55. הוא היה יורד והרבנית יורדת איתו לראות שהכל בסדר ובעיקר להודות לי שוב ושוב מקרב לב שאני יכול לקחת אותו.

זה היה סוג של קשר לא מוכר לי. סוג של בית. תא משפחתי שלרוב נמחק במציאות האולטרא-פלסטית שבה אנחנו חיים. הכל כל כך אינסטנט, הכל כל כך חיצוני. אין מקום להעמקה, אין מקום לפנימיות. אין מקום לקשר אמיתי בין איש ואשתו, בין אבא ואמא שמשרים תחושה של רוגע ובטחון לילדים. הילדים היום גדלים מול הפייסבוק ומסכי פלאזמה קרים.

קאט. פגישת עסקים. אני חוזר בתשובה, הוא לא. הוא לא ידע בשיחת הטלפון את הפרט הזה. דווקא נחמד. הוא בעד. אחותו, גם חילונית, הוא מספר לי באנחה – כל כך סובלת עם כל הגברים והיחס שלהם. אולי אם היתה חוזרת בתשובה היה יותר טוב? הוא שואל בתקווה. אנחנו קצת מדברים על זה ובמהלך השיחה הדברים נאמרים – זה פשוט לא ייאמן. חרפה. החברה המערבית מנצלת את הנשים בקור רוח ומתנהגת אליהן בצורה כל כך מזלזלת, כל כך זולה, כל כך סימבולית.

קאט. בחור בן כשש עשרה עולה לאוטובוס שיוצא מתל-אביב לביתו. האוטובוס די מלא. הוא מתיישב ליד סטודנטית כבת עשרים. בנסיעה יוצא שהירכיים שלהם נפגשות. התרגשות של ילד בן שש עשרה. שום דבר חיצוני לא קורה. הם לא מדברים. אבל בפנים הכל גועש ובוער בו. מה הוא אמור לעשות עם כל מה שעובר בו?

קאט. אני בשלבי תשובה ראשוניים. ידידה "רוחנית" באה להפגש לשמוע על זה. חלק מהדברים נשמעים לה וחלק לא. מפריע לה רק דבר אחד – למה אני לא מוכן ללחוץ לה את היד? היא אומרת שזה משפיל. שגם גברים דתיים שלא מסתכלים עליה ברחוב זה מאוד מפריע. מאוד מפריע? אני שואל בתדהמה. גברים שלא מסתכלים עלייך זה מפריע?! מה קורה בעולם הזה. אולי הם נשואים? אולי יש להם חברה? למה שהם יסתכלו? את מוזיאון?!

קאט. שלהי 2011 למנינם. הסתה פרועה בתקשורת. קיטוב בין חילונים לחרדים. עוד האשמות, כל צד מתבצר בעמדתו. כואב הלב. פשוט כואב לראות את הטירוף שמתחולל פה. הדרת נשים? מה עם האדרת נשים? אני לוקח את אשתי והילדים לחוף ים מבודד באשדוד. הילדים משחקים וקופצים. אני מסתכל על אשתי וחושב על הקשר ביננו. חושב על זה שהקדוש ברוך הוא הציל אותנו מהתופת החילונית של תל אביב. ממשחקי המילים המרומזים. מהגברים שמחייכים למלצרית ומסתכלים עליה כבדרך אגב כשהיא מפנה אליהם את הגב ומתרחקת. על כמה ששמירת עיניים מחזירה את הראיה הנכונה למה זה בעצם להיות משפחה. מה זה לגדול ביחד ולגדל ביחד ילדים מתוקים כאלה.

הרחק מהתופת וטירוף ההסתה שמתחולל ברחובות. אבא, אמא וארבעה ילדים.

מהפכת ההפצה?

אתם מכירים את התחושה הזאת של להגיע למקום שכבר הרבה זמן לא הייתם בו? למשל נניח שיש איזה חוג קריאה שאתם באים אליו כל שבוע (אני לא יודע באמת מה זה חוג קריאה אבל יש מושג כזה), ואז לחודש או חודשיים נעלמתם ואז כשאתם חוזרים אתם בטוחים שלכולם יהיה איזה מבט שהוא בין שמחה שחזרתם לבין אכזבה או "איפה-הייתם" מהדהד? זהו. אז זה מה שאני מרגיש עכשיו. נעלמתי מהלוג של עצמי ועכשיו חזרתי. ועוד אפילו ניר מנוסי התריע כבר על זה שאני לא כותב פוסט נוסף ואמרתי שאשתדל לכתוב לפני הנסיעה לאומן וכלום. אפילו לא טיוטה בבלוג או טוויט קטן.

וגם עכשיו, מוצאי שבת כמעט 12 בלילה ואין לי הרבה זמן לכתוב, אבל משהו… לפחות משהו קטן על הפצה.

צריך לעשות משהו בקשר להפצה. אישית לי נוגע יותר הספרים אבל זה נכון גם לגבי דיסקים של מוזיקה. מתחילה איזושהיא מהפכה, לא מתוכננת ככל שידוע לי, בתחומי התרבות שבעלי תשובה ויוצרים דתיים נוגעים בהם. הרבה יוצרים מתועררים ויוצרים תרבות חדשה, שמחברת תכנים דתיים, אמוניים, של אמת עם לבוש שמוכר בעולם החילוני.

אני לא בא להגיד שזה טוב או לא (כמובן שאני משוחד) אבל זה קיים וככל הידוע לי יש לזה הרבה צרכנים פוטנציאליים. ניקח את התגלות למשל (מעניין למה בחרתי דווקא את הספר שלי?!). התגובות שקיבלתי היו נהדרות גם מחילוניים, גם מחוזרים בתשובה וגם מדתיים מבית.
רק שיש לי בעיה אחת.
פעם שאלו אותי – "למי הוא כתוב?"
"מה זאת אומרת?" שאלתי חזרה, "לכל עם ישראל."
"לא לא לא." הסבירו לי בנימוס, "אי אפשר לכתוב גם לחילונים וגם לחרדים."
אז הם גם צדקו וגם טעו. הם צדקו כי עכשיו יש לי בעיות עם חנויות חרדיות כי אי אפשר לשווק ספר שבו האשה אומרת לבעל שהיא "אוהבת אותו". אפילו שהספר צנוע לגמרי. אפילו שהתכנים הם של אמונה וקירוב. וגם בסטימצקי וצומת זה בעיה כי הוצאות הספרים החילוניות הגדולות שולטות על העסק.

אז מה הפתרון? צריך הפצה אלטרנטיבית. אני לא כל כך בקיא במה בדיוק דברי שיר עושים, אבל יכול להיות שזה הכיוון. צריך לדעתי צינור שעוקף את חנויות הספרים הקלאסיות – הן החרדיות והן החילוניות ומגיע ישירות לכל אותם עשרות ואולי מאות אלפי לקוחות פוטנציאליים. יש לי כמה רעיונות…
בינתיים – מה דעתכם?!

 

אוהל הידברות – המקום שאפשר (כמעט) להפגש פנים-אל-פנים

אוהל הידברות. צילום מאתר http://www.freedigitalphotos.net

הרעיון נולד מתוך הדברות עם כותבת בשם איריס בבלוג של תומר פרסיקו, הפוסט המקורי שלו דיבר על התנתקות הימין ממחאת האוהלים. איריס אמרה שצריך הדברות, שצריך פשוט לדבר על דברים בגובה העיניים ובלי התנשאות. בלי שהדתיים יסתכלו על החילוניים כיהודים סוג ב' ובלי שהחילוניים יסתכלו על הדתיים בתור פרימיטיבים שגרים במערות (היא לא כתבה מילים נוראיות כאלה, אני פשוט מנסה להדגיש את הדברים).

החלטתי להרים את הכפפה. אני לא יודע מי יגיע לאוהל שלנו אבל כולם מוזמנים. בבקשה מכם, לכתוב מהלב שלכם, ולנסות לראות את הטוב והמאחד ולא "להכנס" סתם בדבריו של השני. מהצד השני מאוד אשמח שכל אחד יביע באמת מה שהוא או היא חושב. סתם להחליק דברים זה גם לא לעניין. אני (כמובן) כותב בשמי המלא ולא כניק, אבל מי שמרגיש שיותר נוח לו או לה לכתוב תחת שם בדוי, זה ממש בסדר – כל עוד, בבקשה, הדברים יהיו אמיתיים. ואם מישהו שואל אתכם משהוא שלא בא לכם לענות – סבבה, אל תענו (אני מכין את זה מראש כדי שלא תעלבו ממני…).

הכתיבה תעשה דרך תגובות לפוסט הזה. אתם מוזמנים ומוזמנות לכתוב קודם כל תגובה שמתארת אתכם, גיל, מצב בחיים, כיוונים, קשר עם היהדות, ונקודה שהייתם רוצים לחלוק או לשאול את "האחרים". מקווה שהמקום יהיה כר פורה ומעניין לאנשים בכל מיני נקודות בחיים. בכל מיני שלבים במסע.

בהצלחה לכולנו.

יאללה – בואו נדבר…