ויפלאש או: טוב להודות להשם. או: שליחי מצווה לא ניזוקים (אפילו הטפשים שבהם).

חזרתי אתמול מהלוויה של דוד שלי. אח של אמא. הוא נפטר בגיל 63. השאיר אחריו אשה, שלושה ילדים ונכדים. כל סיפור המוות שלו אולי יהיה פוסט בפני עצמו. מהרגע שאשתו כוכבה גילתה אותו שוכב ליד המיטה חסר הכרה, דרך נסיונות כושלים לנקז את הדם במוחו בבית החולים. הנסיונות כנראה היו כושלים בגלל תרופה נגד קרישת דם שהוא קיבל בעקבות אירוע לב לפני שנה. כמה ימים שכל המשפחה חסרת אונים מול מכשירים דיגיטליים בבית החולים. קוראים תהילים. מתפללים לרפואתו. עד שכל המערכות התחילו להתרסק אחת אחרי השניה.

החיים כל כך שבריריים. כל כך קצרצרים. כולם עושים תוכניות וברגע אחד מישהו מכבה את הסוויץ'. זהו. צ'ק אאוט. פתאום כל מה שרצית. כל מה שחלמת. איפה הכל? איפה אתה?

אחרי הלוויה נסענו לבית שלהם, ארגנו אוכל לאבלים, אוכל לאורחים, תפילת ערבית, קצת דברי תורה וחיזוק לעילוי נשמת המנוח ומאוחר בערב נסעתי הביתה. הם מאוד רצו לארגן מניין שחרית ב7:30 ואמרתי שאשתדל להגיע למרות שמבוא חורון זה די רחוק מרמת גן. אסף, בן אחותה של כוכבה ינסה לארגן מניין עם חבר'ה מהכולל שלו. אתה, היא אמרה, אל תבוא, תשאר עם אשתך והילדים עזוב. גם אמא שלי אמרה אותו הדבר. אבל היה לי חשוב.

אשתי הסכימה שאסע למרות שזה היה לה קשה. בבוקר היא עוד שאלה אם התקשרתי לאסף – אולי הוא השיג אנשים? משום מה לא התקשרתי אליו. משום מה התעקשתי לנסוע למניין הזה ב7:30. משום מה דווקא היום לא הלכתי למקווה לפני התפילה והחלטתי ללכת אחרי שאחזור. משום מה לא שתיתי קפה באופן חריג לפני נסיעה מוקדמת כזאת. משום מה לא לקחתי טרמפיסטים. משום מה לא אמרתי תפילת הדרך. משום מה אמא שלי ספרה לי אחרי זה שמאוד דאגה שאסע. משום מה אשתי אמרה לי אחרי זה שהיא בעצם לא רצתה שאסע ודחקה בעצמה להגיד שזה בסדר. משום מה התעלמתי מהכביש הרטוב. משום מה נסעתי במקום בכביש הרגיל בכביש אחר שהג'יפיאס הציע לי. משום מה האצתי במקום להאט כשנכנסתי לעקלתון במהירות גבוהה מידי בשביל תנאי הכביש.

אבל פתאום שום דבר לא שינה. כלום לא עזר כשהגלגלים ננעלו ולא הצלחתי למנוע את ההשתוללות של האוטו על הכביש הרטוב. אולי שכחתי איך בולמים בלימת חירום בגשם. אולי לא שכחתי וזה הציל לי את החיים. הכל היה כל כך מהר וכל כך איטי באוטו הזמן. כל מה שראיתי זה את האוטו מתחלק, עליה על השוליים הימניים. הכביש ריק ממכוניות. המכונית נכנסת בקצב מטורף בעצים צעירים ששתלו בצדדים. אני עדיין לא מצליח לעצור והפעם מחליק על אדמת חמרה רטובה במקום על הכביש הרטוב. כל מה שיכולתי לעשות זה לצעוק לא לא לא כשאני רואה את האוטו מתרסק לתוך תעלה בצד הדרך. מתפלל שלא אתנגש ישירות בסלע.

האוטו נפל לתוך התעלה. חציו עדיין מחוצה לה וחציו שקוע בתוכה. חטפתי מכה יבשה בצלעות מהחגורה ומאוחר יותר גם הבנתי שמכה קלה בצוואר (הרופאה בטרם אמרה שאין לי שברים ברוך השם אבל קיבלתי ויפלש- וזה כנראה יכאב מחר..) יצאתי מהאוטו ולקחתי את התיק שלי. הרגשתי כמו מישהו שיוצא מאסון ללא פגע. התקשרתי לאשתי שתבוא לקחת אותי. גם לאסף התקשרתי להסביר למה לא אוכל להגיע למניין.

איזה ניסי ניסים שלא יאמנו. חסדי השם כי לא תמנו. כל פרט קטן שהיה משתנה והייתי יכול לגמור את הדברים במקום אחר ובצורה אחרת. טוב להודות להשם ולזמר לשמך העליון, להגיד בבוקר חסדך ואמונתך בלילות. פעמיים בעשרים וארבע שעות קלטתי כמה החיים שלנו שבריריים. כמה הכל יכול להגמר בשנייה אחת. פעם אחת ראיתי איך זה נגמר בשנייה אחת ופעם אחת ראיתי איך זה לא נגמר. איך השם ריחם עלי והחיים ממשיכים. אני עדיין צריך לעכל את הדברים. האוטו במוסך ואני אפילו עוד לא יודע את הנזקים.

כמה שבריריים החיים. הפעם השם יתברך ריחם עלי ונתן לי שוב את החיים במתנה. חסדי השם כי לא תמנו. כמה זהיר אני צריך להיות. איזה טיפש נוסע כל כך מהר בכביש רטוב עם ארבעה ילדים מתוקים ישנים בבית?! זה כל כך שונה כשאתה רואה את זה בשלטי חוצות או בפרסומות או סתם בסיפור – וכשאתה בתוך זה. אני לא יודע כמה יועילו המילים שלי – אבל תסעו בזהירות.

נסעתי לטרם ועשיתי בדיקות, צילום חזה וצוואר. אין שברים. רק ויפלאש. הגידים מתקשים מסביב לצוואר או משהו כזה שהרופאה הרוסיה ניסתה להסביר לי. בקיצור – היא אמרה שהכל בסדר אבל אולי מחר יהיה כואב ואצטרך כדורים נגד כאבים.. אני מרגיש בסדר למרות שאני עדיין בשוק. כוכבה התקשרה להגיד שבטח מה ששמר עלי זה כל ההכנות והעזרה שעזרתי להם בשבעה ובקבורה ובבית החולים. מסתבר ששליחי מצווה לא ניזוקים – אפילו הטפשים שבהם.