ויפלאש או: טוב להודות להשם. או: שליחי מצווה לא ניזוקים (אפילו הטפשים שבהם).

חזרתי אתמול מהלוויה של דוד שלי. אח של אמא. הוא נפטר בגיל 63. השאיר אחריו אשה, שלושה ילדים ונכדים. כל סיפור המוות שלו אולי יהיה פוסט בפני עצמו. מהרגע שאשתו כוכבה גילתה אותו שוכב ליד המיטה חסר הכרה, דרך נסיונות כושלים לנקז את הדם במוחו בבית החולים. הנסיונות כנראה היו כושלים בגלל תרופה נגד קרישת דם שהוא קיבל בעקבות אירוע לב לפני שנה. כמה ימים שכל המשפחה חסרת אונים מול מכשירים דיגיטליים בבית החולים. קוראים תהילים. מתפללים לרפואתו. עד שכל המערכות התחילו להתרסק אחת אחרי השניה.

החיים כל כך שבריריים. כל כך קצרצרים. כולם עושים תוכניות וברגע אחד מישהו מכבה את הסוויץ'. זהו. צ'ק אאוט. פתאום כל מה שרצית. כל מה שחלמת. איפה הכל? איפה אתה?

אחרי הלוויה נסענו לבית שלהם, ארגנו אוכל לאבלים, אוכל לאורחים, תפילת ערבית, קצת דברי תורה וחיזוק לעילוי נשמת המנוח ומאוחר בערב נסעתי הביתה. הם מאוד רצו לארגן מניין שחרית ב7:30 ואמרתי שאשתדל להגיע למרות שמבוא חורון זה די רחוק מרמת גן. אסף, בן אחותה של כוכבה ינסה לארגן מניין עם חבר'ה מהכולל שלו. אתה, היא אמרה, אל תבוא, תשאר עם אשתך והילדים עזוב. גם אמא שלי אמרה אותו הדבר. אבל היה לי חשוב.

אשתי הסכימה שאסע למרות שזה היה לה קשה. בבוקר היא עוד שאלה אם התקשרתי לאסף – אולי הוא השיג אנשים? משום מה לא התקשרתי אליו. משום מה התעקשתי לנסוע למניין הזה ב7:30. משום מה דווקא היום לא הלכתי למקווה לפני התפילה והחלטתי ללכת אחרי שאחזור. משום מה לא שתיתי קפה באופן חריג לפני נסיעה מוקדמת כזאת. משום מה לא לקחתי טרמפיסטים. משום מה לא אמרתי תפילת הדרך. משום מה אמא שלי ספרה לי אחרי זה שמאוד דאגה שאסע. משום מה אשתי אמרה לי אחרי זה שהיא בעצם לא רצתה שאסע ודחקה בעצמה להגיד שזה בסדר. משום מה התעלמתי מהכביש הרטוב. משום מה נסעתי במקום בכביש הרגיל בכביש אחר שהג'יפיאס הציע לי. משום מה האצתי במקום להאט כשנכנסתי לעקלתון במהירות גבוהה מידי בשביל תנאי הכביש.

אבל פתאום שום דבר לא שינה. כלום לא עזר כשהגלגלים ננעלו ולא הצלחתי למנוע את ההשתוללות של האוטו על הכביש הרטוב. אולי שכחתי איך בולמים בלימת חירום בגשם. אולי לא שכחתי וזה הציל לי את החיים. הכל היה כל כך מהר וכל כך איטי באוטו הזמן. כל מה שראיתי זה את האוטו מתחלק, עליה על השוליים הימניים. הכביש ריק ממכוניות. המכונית נכנסת בקצב מטורף בעצים צעירים ששתלו בצדדים. אני עדיין לא מצליח לעצור והפעם מחליק על אדמת חמרה רטובה במקום על הכביש הרטוב. כל מה שיכולתי לעשות זה לצעוק לא לא לא כשאני רואה את האוטו מתרסק לתוך תעלה בצד הדרך. מתפלל שלא אתנגש ישירות בסלע.

האוטו נפל לתוך התעלה. חציו עדיין מחוצה לה וחציו שקוע בתוכה. חטפתי מכה יבשה בצלעות מהחגורה ומאוחר יותר גם הבנתי שמכה קלה בצוואר (הרופאה בטרם אמרה שאין לי שברים ברוך השם אבל קיבלתי ויפלש- וזה כנראה יכאב מחר..) יצאתי מהאוטו ולקחתי את התיק שלי. הרגשתי כמו מישהו שיוצא מאסון ללא פגע. התקשרתי לאשתי שתבוא לקחת אותי. גם לאסף התקשרתי להסביר למה לא אוכל להגיע למניין.

איזה ניסי ניסים שלא יאמנו. חסדי השם כי לא תמנו. כל פרט קטן שהיה משתנה והייתי יכול לגמור את הדברים במקום אחר ובצורה אחרת. טוב להודות להשם ולזמר לשמך העליון, להגיד בבוקר חסדך ואמונתך בלילות. פעמיים בעשרים וארבע שעות קלטתי כמה החיים שלנו שבריריים. כמה הכל יכול להגמר בשנייה אחת. פעם אחת ראיתי איך זה נגמר בשנייה אחת ופעם אחת ראיתי איך זה לא נגמר. איך השם ריחם עלי והחיים ממשיכים. אני עדיין צריך לעכל את הדברים. האוטו במוסך ואני אפילו עוד לא יודע את הנזקים.

כמה שבריריים החיים. הפעם השם יתברך ריחם עלי ונתן לי שוב את החיים במתנה. חסדי השם כי לא תמנו. כמה זהיר אני צריך להיות. איזה טיפש נוסע כל כך מהר בכביש רטוב עם ארבעה ילדים מתוקים ישנים בבית?! זה כל כך שונה כשאתה רואה את זה בשלטי חוצות או בפרסומות או סתם בסיפור – וכשאתה בתוך זה. אני לא יודע כמה יועילו המילים שלי – אבל תסעו בזהירות.

נסעתי לטרם ועשיתי בדיקות, צילום חזה וצוואר. אין שברים. רק ויפלאש. הגידים מתקשים מסביב לצוואר או משהו כזה שהרופאה הרוסיה ניסתה להסביר לי. בקיצור – היא אמרה שהכל בסדר אבל אולי מחר יהיה כואב ואצטרך כדורים נגד כאבים.. אני מרגיש בסדר למרות שאני עדיין בשוק. כוכבה התקשרה להגיד שבטח מה ששמר עלי זה כל ההכנות והעזרה שעזרתי להם בשבעה ובקבורה ובבית החולים. מסתבר ששליחי מצווה לא ניזוקים – אפילו הטפשים שבהם.

 

אודות רן ובר

not much
פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized, עם התגים , , , , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

7 תגובות על ויפלאש או: טוב להודות להשם. או: שליחי מצווה לא ניזוקים (אפילו הטפשים שבהם).

  1. דרול הגיב:

    טוב לדעת שניצלת.
    הכבישים זה דבר כל כך מפחיד לפעמים

  2. משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

    מפחיד. החיים שלנו תלויים על בלימה באופן תמידי, רק שהשם עושה עמנו חסד ולא נותן לנו להרגיש את זה.
    לפעמים, בניסים כמו שאתה מתאר, האדם קולט בבת אחת כמה השם איתו, מציל אותו, מחייה אותו בכל נשימה באופן פרטי ואישי.

    " כִּי מַלְאָכָיו, יְצַוֶּה-לָּךְ; לִשְׁמָרְךָ, בְּכָל-דְּרָכֶיךָ.
    עַל-כַּפַּיִם יִשָּׂאוּנְךָ: פֶּן-תִּגֹּף בָּאֶבֶן רַגְלֶךָ."

    מאחלת לך רפואה שלמה ובאמת ממליצה על משחת טראומיל וכמה שיותר מהר. זה עוזר לשרירים להשתחרר ולהחלים מהמכה,.

  3. אלון הגיב:

    אחי…שמח שבכל בסדר ב"ה…
    לא בא להחליש ח"ו וברוך השם שיצאת ככה…
    כעבודה נוספת אני מלמד נהיגה מונעת כבר 8 שנים אחי…
    וחפרתי בנושא לכל הכיוונים…
    גם ברוחני כמובן…
    ובחודשים האחרונים מלמד הרבה חרדים בבני ברק וקורסים לגברים בלבד…
    אחי היקר אתה טועה ומטעה בגדול בסיכום של השורה האחרונה…
    מכיר לא סיפור אחד ולא שניים על שליחי מיצווה שלא איתנו …
    לדגמא הצעירים מחבד שחילקו סופגניות וחנוכיות באזור אילת…ופגשתי גם ניצול משם…
    הישמרו לנפשותיכם…מעל הכל לדעתי…
    והגמרא גם פסקה שאסור לסמוך על הנס…ועוד נאמר בה שמי שמכניס עצמו למקום סכנה יכול ח"ו לעזוב תעולם טרם ימיו…כי יש כנראה קצבת ניסים שעדיף לא לבזבזם…שלא יגמרו ח"ו …כך ע"פ הגמרא הקדושה…אך אני אומר בקורסים-פיקוח נפש דוחה שבת אז את הרגל שלי מהגז הוא לא ידחה…
    וגיליתי גם על עצמי כשהתחלתי ללמוד וללמד ועל רוב הנהגים שאין בכלל ניהול סיכונים נכון…ושום ידיעה ומודעות למגבלות של הרכב ושל הנהג וכד'…מין זלזול לא מודע בענין…
    תארתה בסיפור כמה שגיאות קשות בנהיגה,כניסה במהירות גבוה מדי לסיבוב בדיוק לזה גורמת אחי ועוד בכביש רטוב.. ולגבי הבלימה ונעילת הגלגלים(איבוד ההיגוי)זה תלוי אם יש ABS או לא..אםABS לוחצים חזק ורצוף, בלי מפמפמים אם יש זמן לזה..אבל בכל מקרה לפי התאור נראה שזה כבר לא ממש היה משנה כי היתה כבר נעילה ויש את זמן התגובה וכד'…הדבר היחידי שמשחרר נעילה זה עזיבת הבלמים..קשה מאוד כשזה נגד האינסטינקטים הטבעיים…עם יש לך ABS ESPזה לא אמור לקראות…ויפה שאתה כן רואה תטעויות…מחקרים מוכיחים שדבר כזה משנה נהיגה…בע"ה…אצל כולנו…לא צחוק הכבישים האלה…השם ישמור…
    מקוה אחי שזה לא הכביד…הרגשתי שזה חשוב…:)
    אשמח לשתף בידע הפרקטי אם ו… 🙂
    אוהב אותך החלמה מהירה… 🙂
    אלון.

  4. לילך שרון הגיב:

    ברוך ה' שיצאת בשלום!
    איזו מתנה מהקב"ה, לראות כמה כל תנועה לא מובנת מאליה בעולם הזה… זה מסוג המקרים שגורמים לך להעריך …

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s