חשבתי לעצמי, אולי אני צריך פשוט לשנות את השם של הבלוג מיהודי פשוט בעולם מורכב ל"להיות קרוע באמצע – מיומנו של חוזר בתשובה". הרי זה בדיוק מה שקורה פה הסברתי ונימקתי לעצמי. אתה חוזר בתשובה. אתה מכיר את העולם החילוני די והותר, אתה מכיר את העולם החרדי – לפחות פחות או יותר. שמונה שנים של התבוננות. שמונה שנים של היטמעות חלקית לפחות. אתה עובר את הקווים השכם וערב, יש לך ימים שמתחילים במבוא חורון, ממשיכים בהרצליה פיתוח ונגמרים בבני ברק או להפך. הרי זאת בדיוק הנקודה! אתה חוטף את הריקושטים של תרבות ההתבדלות מכל הכיוונים. יאללה שנה כבר את השם של הבלוג.
אבל אז הבנתי שזה בדיוק העניין – יהודי פשוט בעולם מורכב. זה העניין. העולם שלי הוא באמת מורכב. הוא מורכב מריבוי זהויות. אבל נמאס לי לדבר על עצמי פתאום. אני רוצה לדבר עלינו. על החברה הישראלית ואפילו על המושג הגבוה והמרומם – על עם ישראל. יאללה נלך על זה – אחדות עם ישראל. (אני נשמע למישהו פתאום כמו מורה לתושב"ע?)
יש מישהו או מישהם שעדיף להם שלא תהיה אחדות. אני לא הולך להכנס להאשמות. אבל זאת כתובת שכתובה כבר מזמן על הקיר. בין אם זה קיר פלזמה או קיר ספרי קודש. יש כאלה שפשוט עדיף להם שיהיה ניכור ושנאה ובידול. וזה ממש לא האינטרס שלנו. שלי ושלך. מי שלא תהיה.
אני כאמור בתור בעל תשובה מרגיש את זה אולי יותר. אני מרגיש את מבטי הבוז ברחוב החילוני. מסתכלים עלי כאל הדוס-הפרימיטיבי-האולטימטיבי. אני מרגיש את החשש לעיתים במקומות חרדיים – מה הוא בדיוק? הוא משלנו? הוא נראה כמו איזה ב'לתשויבה. אני שומע איך חילוניים מדבר על חרדים. אני שומע איך חרדים מדברים על חילוניים. זה מאוד כואב וזה רווי בעיקר ברגש אחד מאוד ספציפי – פחד.
הפחד מציף וממלא את החצרות. כולם מפחדים. כולם מסתגרים בגלל הפחד שלהם. כולם מדירים זה את רגלי זה בגלל הפחד ובגלל אי ההסכמה להודות בו. להרגיש אותו. לפגוש אותו.
כל אחד מציג את התפיסה שלו כתפיסה המושלמת כדי שחס ושלום הוא לא יהיה קרוב מידי לשני. כדי שחס ושלום הוא לא יפול לידי המחנה השני. החילוני שלא ישטפו לו את המוח הדוסים האלה והחרדי שלא ידרדר לעולמם הנבוב של החילוייניים האלה.
אבל כולנו חסרים. כולנו מפוחדים. אף אחד לא מושלם.
קטע משיעור שהעליתי ליוטיוב לפני כמה שבועות – כמה רלוונטי יותר ויותר הוא נהיה מיום ליום…
יהודי פשוט - בעולם מורכב 
בתור אחד שהוא לא חוזר בתשובה לא נותר לי אלא לא להזדהות.
אני מביט מהחלון הוירטואלי ונזכר ברבינו שאמר "השוק אותו השוק, רק העגלות והסוסים ישתנו".
השוק אותו השוק, מקסימום יקדימו את הבחירות.
אתה לא מרגיש פירוד,ניכור,התבצרות וכיוב'?
בעיקר מרגיש מורת רוח אצל אנשים, שמתעצבנים שהתקשורת מפנה את השיח הציבורי למקום הזה, במקום לטפל בבעיות בוערות.
אמרתי את דעתי, מדובר בגימיקים של טרום בחירות. מישהו נזכר בהצלחות ההיסטריות של שינוי לפני ארבע עשרה שנה.
איי, רן. תיארת בדיוק תחושות שיש לי, אבל אני גם חושבת שעצם העובדה שאנו קרובים יותר לחילונים מבחינת מהות ובעצם מתנהגים או שואפים להיות חרדים לדבר ה', יוצרת אצלנו דיסוננס: זה כבר לא משנה מה חושבים עלינו, אלו אנחנו שמלבישים מחשבות כאלה לבד. ואכן, השוק אותו השוק. לדעתי יש מי שמתעניין בעשיית רוח רבה על חשבון ציבור מסוים ויש מי שפשוט עושה למען כלל הציבור, בשקט.
מתגעגעים אליך בבר איפה נעלמת?
שלום רן. ואו- אתה באמת נשמע קרוע כל כך, אבל בתור חסיד של רבנו (צדקתי?) אתה בוודאי יודע שאסור להתייאש, ו"החושך" הוא בעצם אור גדול מאד, רק צריך להתחזק באמונה הזאת, בדיבורים האלו. נאמר כי בימות המשיח האמת תהיה נעדרת, ואחד הפירושים, (לא זוכרת בשם מי נאמר) "נעדרת", לשון עדרים, עדרים, כלומר קצת אמת מפוזרת בכל מקום, וזה נכון, ולכן כפי שאמרת, כל אחד מציג את התפיסה שלו כתפיסה המושלמת, כאילו כל האמת אצלו, ולאחרים יש רק שקר. וזו הסיבה כנראה שרוב בני האדם אוהבים ונהנים לשמוע כמה לא טוב\לא מוסרי\ולא נכון במגזר האחר, כי זה נותן להם מן הרגשה טובה או נחמה, שכנראה אצלם הכל בסדר, ואישור לכך שהאמת היא אמנם אצלם… ומכאן הפחד שתארת מהאחר, מהשונה ממני, שמא אגלה כי האמת שלי אינה אמת ועלי לשנות את דרכי???
לעומת זאת הטוב אצל הזולת ממש לא מעניין עד כי בכדי לפרסם אותו, יש צורך בתחבולות: סיפר לי מישהו היום שפרסמו בפייסבוק איזו מודעה על חרדים שהיכו עד זוב דם ילדה בת 8, ואם תרצו לקרוא עוד תלחצו לייק, ואז הדף הוביל אותם לפרסום רשימה ארוכה של מעשי חסד בציבור החרדי…. אתה מבין שבדרך אחרת פשוט לא היו נכנסים לקרוא מה כתוב שם… אנשים אוהבים סנסציות, רוצים לקרוא כמה רע אצל האחר, ולקבל אישור למקום הטוב שהם נמצאים בו…
אז מה עושים? רק את העבודה שלנו! כל אחד את העבודה הפרטית שלו, בדלת אמותיו. אני בעלת תשובה כבר 18 שנים ב"ה, עובדת במקום חילוני,ורוב ידידי חילוניים, ונכון שיש קצת דיסטנס בהתחלה, ותמיהה, וסימני שאלות, אבל הזמן עושה את שלו, ולומדים להכיר אותך, ואדרבא- יש הזדמנויות רבות לקדש שם שמים, ובסוף עוד מצפים ממך-הדוס- שתשמש דוגמה, ולראות אותך מברך וכד'. וגם בעולם החרדי- יש הרבה הערצה לבעלי תשובה. גם אני לפעמים נכנסת ליאוש מכרסם… אבל מתחזקת- עלי לעשות רק את העבודה שלי, כפי מה שהתורה מנחה אותי, להשתדל לראות בעין יפה וטובה כל אדם, להתאמץ מאד לא לדבר ולא להאמין ללשון הרע (שוב ושוב רואים כמה היא שורש כל רע) ולהמשיך ולראות את הטוב בזולת, גם זה ששונה ממני מאד. (אהבתי את הרעיון שלך עם מנורת החסרונות)
יה"ר שנתחזק כולנו- לעשות את העבודה שלנו באמת.
להתייאש?! חס ושלום. להביע את הכאב שלך – למה לא?
זה בסך הכל מחזק אותי לעשות עוד. להבין איפה אנחנו נמצאים.
לפעמים כשגרים במקום קטן וכפרי שאנשים אומרים שלום אחד לשני גם אם יש להם כיפות בצבעים שונים וגם אם מבקרים אנשים עם "כיפות שקופות" – שוכחים מה קורה במקומות אחרים…
העיר החמישית בגודלה בארץ, זה לא בדיוק מקום קטן וכפרי…
אבל, אני מבינה את כוונתך.
ו- רפואה שלימה.
יפה מאד. אגב, בנוגע קיר פלזמה לעומת קיר ספרי קודש, היה לי פעם רעיון גדול לפטנט: קיר פלזמה שרואים בו המון ספרי קודש. מה אתה אומר שנעשה סטארט-אפ כזה?
הי ניר,
סטארט אפ מעניין. יש לי סטארט אפ עוד יותר מעניין. בחלומי אני רואה את עצמי לומד בקיר הספרים שלי. כן כן. לא רק קונה ספרים חדשים ונפלאים אלא אפילו קורא ולומד בהם. מצטרף לג'וינט ונצ'ר שלי?
"העיר החמישית בגודלה בארץ, זה לא בדיוק מקום קטן וכפרי…" ??
אני גר במבוא חורון זאת ממש לא העיר החמישית בגודלה בישראל… 🙂
אופס… כנראה קצר בתקשורת,
חשבתי שניסית לרמוז למקום בו אני גרה ("מקום כפרי וקטן"- ישוב גלילי לדתיים וחילוניים יחד, היתה אחת מהתחנות שלנו בדרך, אחרי חיפה, ואחרי רכסים, כך שעברנו די הרבה תחנות בדרך, והרבה סוגים של יישובים, וחיים בצד סוגים רבים של דתיים, ולא דתיים, כאלו ואחרים… וחוויתי את תחושותיך אותן אתה מתאר)
אני התכוונתי לעיר שבה אני גרה היום- אשדוד, בה הריכוז השלישי בגודלו של ציבור חרדי, ואני גרה בלב לב השכונות החרדיות… אם כן- מצד אחד- חיים בקהילה החרדית, מצד שני עובדת במוזיאון אשדוד- שהוא מאד לא דתי… נעה בין שני הקצוות…
העיקר שנהיה בשמחה. (-: