ההדרת נשים או האדרת נשים?!

גיוועלד. זאת המילה שעלתה על בדל שפתי למרות שאני לא יודע כמעט אף מילה ביידיש. מה קורה פה? מה קורה במדינה שלנו? הכל כל כך הפוך, כל כך מטורף. הדרת נשים? שנאת נשים?! על מה מדברים בכלל…

נזכרתי ברב איסר פרנקל זכרונו לברכה, רבה של שכונת בבלי בצפון תל אביבי. נזכרתי בימים האלה, בתחילת התשובה שלנו שגרנו בשכונת בבלי ולמדנו להכיר טיפטיפה מאותו האיש ומאשתו. התמונה שנחקקה בזכרוני היא של הרב פרנקל לקראת קידוש בבית הכנסת בבלי. אולם האירועים שבו נערכו הקידושים היה קומה מעל הבית כנסת. קומה אחת אבל הרבה מדרגות. הרב פרנקל היה כבר מבוגר ולא בשיא בריאותו והטיפוס הקשה עליו. לבסוף הגיע לשולחן הקידוש וסביבו נקבצו עשרות אנשים שחיכו לקידוש.

משום מה הוא לא התחיל. הוא עמד זקוף, עיניו נשואות לנקודה מרוחקת במרחב. למרות שרוב הקהל היה חובשי כיפה סרוגה, הרב פרנקל היה חסיד גור מבית, לבוש בבגדים שחורים ולראשו כובע רבנות. אביו היה הרב הראשי הנערץ של תל אביב – הרב ידידיה פרנקל ז"ל. בעיניו של הרב איסר פרנקל היתה ציפייה, הוא היה דרוך  והזמן כאילו קפא מסביבו. עד אותו הרגע שאשתו הופיעה בכניסה לאולם. הוא חייך חיוך מבויש ואמר אפשר להתחיל. אני זוכר שזה נחקק בי כי זה היה כל כך אמיתי, כל כך עמוק.

תמונה נוספת מחיי המשפחה המדהימה הזאת היתה כשהוא היה כבר מאוד חולה. הוא לא יכל ללכת לבית הכנסת ברגל אז הייתי מגיע לבית שלו ולוקח אותו באוטו. כל יום אותו הדבר, השעה היתה 05:55. הוא היה יורד והרבנית יורדת איתו לראות שהכל בסדר ובעיקר להודות לי שוב ושוב מקרב לב שאני יכול לקחת אותו.

זה היה סוג של קשר לא מוכר לי. סוג של בית. תא משפחתי שלרוב נמחק במציאות האולטרא-פלסטית שבה אנחנו חיים. הכל כל כך אינסטנט, הכל כל כך חיצוני. אין מקום להעמקה, אין מקום לפנימיות. אין מקום לקשר אמיתי בין איש ואשתו, בין אבא ואמא שמשרים תחושה של רוגע ובטחון לילדים. הילדים היום גדלים מול הפייסבוק ומסכי פלאזמה קרים.

קאט. פגישת עסקים. אני חוזר בתשובה, הוא לא. הוא לא ידע בשיחת הטלפון את הפרט הזה. דווקא נחמד. הוא בעד. אחותו, גם חילונית, הוא מספר לי באנחה – כל כך סובלת עם כל הגברים והיחס שלהם. אולי אם היתה חוזרת בתשובה היה יותר טוב? הוא שואל בתקווה. אנחנו קצת מדברים על זה ובמהלך השיחה הדברים נאמרים – זה פשוט לא ייאמן. חרפה. החברה המערבית מנצלת את הנשים בקור רוח ומתנהגת אליהן בצורה כל כך מזלזלת, כל כך זולה, כל כך סימבולית.

קאט. בחור בן כשש עשרה עולה לאוטובוס שיוצא מתל-אביב לביתו. האוטובוס די מלא. הוא מתיישב ליד סטודנטית כבת עשרים. בנסיעה יוצא שהירכיים שלהם נפגשות. התרגשות של ילד בן שש עשרה. שום דבר חיצוני לא קורה. הם לא מדברים. אבל בפנים הכל גועש ובוער בו. מה הוא אמור לעשות עם כל מה שעובר בו?

קאט. אני בשלבי תשובה ראשוניים. ידידה "רוחנית" באה להפגש לשמוע על זה. חלק מהדברים נשמעים לה וחלק לא. מפריע לה רק דבר אחד – למה אני לא מוכן ללחוץ לה את היד? היא אומרת שזה משפיל. שגם גברים דתיים שלא מסתכלים עליה ברחוב זה מאוד מפריע. מאוד מפריע? אני שואל בתדהמה. גברים שלא מסתכלים עלייך זה מפריע?! מה קורה בעולם הזה. אולי הם נשואים? אולי יש להם חברה? למה שהם יסתכלו? את מוזיאון?!

קאט. שלהי 2011 למנינם. הסתה פרועה בתקשורת. קיטוב בין חילונים לחרדים. עוד האשמות, כל צד מתבצר בעמדתו. כואב הלב. פשוט כואב לראות את הטירוף שמתחולל פה. הדרת נשים? מה עם האדרת נשים? אני לוקח את אשתי והילדים לחוף ים מבודד באשדוד. הילדים משחקים וקופצים. אני מסתכל על אשתי וחושב על הקשר ביננו. חושב על זה שהקדוש ברוך הוא הציל אותנו מהתופת החילונית של תל אביב. ממשחקי המילים המרומזים. מהגברים שמחייכים למלצרית ומסתכלים עליה כבדרך אגב כשהיא מפנה אליהם את הגב ומתרחקת. על כמה ששמירת עיניים מחזירה את הראיה הנכונה למה זה בעצם להיות משפחה. מה זה לגדול ביחד ולגדל ביחד ילדים מתוקים כאלה.

הרחק מהתופת וטירוף ההסתה שמתחולל ברחובות. אבא, אמא וארבעה ילדים.