הלב נצרב מכאב ובושה ותחושה נוראית של חילול השם.

רציתי ללכת לישון. כבר שתיים ואני צריך לקום עוד שלוש וחצי שעות, אולי שלוש שעות ושלושת רבעי השעה אם אתן לעצמי עוד טיפה. אבל אני לא מסוגל. לצערי הרב פתחתי דף חדשות וראיתי את מה שאשתי סיפרה לי.

סיפור איום שהוא סיפור היום בחדשות – החשוד: גבר שהתעלל בילדיו, החזיק מספר נשים. אני אפילו לא מסוגל לכתוב על זה. אני לא יכול לכתוב על הכאב הזה – לראות את הרשעות, את האטימות, את חוסר הצדק המשווע. על הסבל הנורא והכאב וגם –  על חילול השם שזועק מהסיפור, על התחושות הקשות והבושה האינסופית – הינה, חוזרים בתשובה, ככה אתם נראים. באמת? לא. ממש לא. זה בכלל לא הכלל. יש משוגעים בכל מקום. לצערנו הרב. בין אם אותו חשוד ביצע את המיוחס לו ובין אם לא – המסר יצא. העולם החילוני קורא וסופק כפיים בשמחה. עוד פעם הדוסים האלה. או עוד פעם חוזרים בתשובה.

אז מה עושים? מה עושים עם חילול השם הנורא הזה? קודם כל מרגישים את הכאב הזה. את הבושה הזאת. את הצריבה הזאת ואז עושים את מה שניר מנוסי הציע בבלוג שלו (הרהורי תשובה) – אתם חוזרים בתשובה? אז יאללה תפתחו בלוגים. תפתחו בלוגים ותפתחו את הלב ותספרו. תספרו מה קורה איתכם מהמקום שלכם. תהיו אמיתיים. ותשתפו. ותאפשרו לאנשים להגיב ותהיו בקשר איתם. אל תתנתקו. אל תהפכו לאיזה לבנה מסודרת בתוך קיר של חברה ותרבות שהחברים שלכם – אלו שעוד לא חזרו בתשובה – לא מכירים ולא רוצים להכיר. תהיו אתם. אתם מדהימים. הם יודעים את זה, אבל אם תעלמו – אז הם ישכחו.

אודות רן ובר

not much
פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized, עם התגים , , , , , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

12 תגובות על הלב נצרב מכאב ובושה ותחושה נוראית של חילול השם.

  1. רן איני רוצה לדון באשמתו של החשוד זהו תפקידו של בית משפט למטה וגדול ממנו בית משפט של מעלה אבקש להתייחס לכתבה לגביו שפורסמה לפני מספר חודשים בעלי החילוני צפה בכתבה ואמר את שחשתי אני בושה וחרפה יש דתיים שעושים נזק יותר מכל שונאי ישראל לדת לזה את רוצה להתקרב?!
    החשוד התראיין ללא כל תחושת בושה או היסוס ואמר חד וחלק שהוא חי עם שש "נשותיו" בקומונה לא ברורה בתנאי מחייה ירודים ועלובים עבורן הוא כמובן חי כמלך אכל שתה והיה מפוטם כולו בקומונה עוד גברים שחולקים איתו סמכות וזכויות הוא אינו עובד יש בקומונה ילדים רבים אשר הם והנשים עובדים עבורו בקיבוץ נדבות ברחובות כאשר הוא נח בבית כמעט כולן מצהירות עצמן כחד הוריות מקבלות קצבה מביטוח לאומי המועברת לידיו העוד הן חיות בעליבות הנ"ל הצהיר שמטרתו היא הפצת זרעו וזה ממש בסדר מבחינת פירושיו הוא לתורה לחיות כך .
    כל זמן הצפייה בכתבה חשתי תחושות קשות ובסיום יכולתי רק לומר בורא עולם שמור על ביתי ועל בנות כל ישראל משרלטנים מעוותי נפש חולניים המכסים ראשיהם בכיפה ענקית
    נבל ברשות התורה בעיני גרוע עשרות מונים מנבל אחר!

  2. יש נושא אשה לשום זנות
    ויש נושא אשה לשום ממון
    ויש נושא אשה לשום גדולה
    יש נושא אשה לשם שמים:
    הנושא אשה לשום זנות עליו הכתוב אומר (הושע ה) בה' בגדו כי בנים זרים ילדו עתה יאכלם חדש את חלקיהם חדש נכנס וחדש יוצא וממונן כלה
    והנושא אשה לשום גדולה לסוף שמורידין אותו מגדולתו
    והנושא אשה לשם שמים סוף שיוצאין ממנו בנים שמושיעין את ישראל

  3. Ran Weber הגיב:

    מעבר לכל הכאב – הרעיון בפוסט היה גם קריאה לעשיה. מהי העשיה שאנחנו יכולים לעשות? לצאת מהנפרדות ולהאיר את האור שלנו בעולם. נשמע מאוד מיסטי אבל בעצם מאוד פשוט – לכתוב, לשתף, להכניס אנשים אחרים לתוך העולם שלנו בפשטות. בלי להטיף, בלי לנסות לשנות – רק לשתף את המקום שלנו. ככה אנשים שרחוקים מיהדות יכולים לפגוש אנשים אחרים. אנשים אחרים ממה שהם שומעים בחדשות. אנשים אמיתיים עם כאבים, עם התלבטויות, עם בחירות.

  4. דרול הגיב:

    לפעמים אני חושב עליך שאתה פשוט עדין מדי בשביל העולם הזה.
    אנחנו צריכים להיות אסירי תודה על כל רגע בו אתה עדיין מחזיק מעמד ומשתף אותנו בחוויות של לב טהור באמת.
    אשרינו.

    • Ran Weber הגיב:

      אני? תאמין לי – היית פוגש אותי לפני כמה שנים ולא היית מאמין. הייתי אטום כמו לבנת חבלה. זאת אומרת – כמובן שתמיד הייתי רגיש. רק היה לי ציפוי. ציפוי שחונק את המיתרים של הלב כדי שלא יכאב יותר מידי. ואז התחלתי לתת לציפוי להתקלף ולתת לכאב מקום. ותאמין לי – זה הרבה יותר טוב. זה הרבה יותר חי. זה הרבה יותר מחובר. ועדיין – אני הרבה יותר אטום ממה שאני רוצה להיות.
      דרך אגב – לפי התורה ההפך מאטום הוא שקוף. המלצתי לך מזמן על הסדנא הזאת לא? 🙂

      • דרול הגיב:

        אני לא זוכר כזו המלצה, אבל אם אתה ממליץ בוודאי שאבדוק את העניים באור חיובי.
        דיברתי עם אישתי על הסיפור הזה של הכת ואמרתי לה שחסידות ברסלב אשמה בגלל ההאדרת הסבל והיא אמרה שאני מדבר שטויות.

        מה דעתך?

    • Ran Weber הגיב:

      משום מה אני לא יכול להגיב על התגובה השנייה שלך – לא מופיע לי כפתור "להגיב". אולי זה משמים. כנראה שאשתך צודקת. ככה כתוב בספר הזה. נו… איך קוראים לזה? אה, התגלות. בפרק עם הרב.

  5. naama naaman הגיב:

    מצד אחד אין עוד מלבדו , אנחנו לא באמת רואים ויודעים למה קורה מה שקורה כי לכל דבר שקורה יש סיבה שיעור שצריך ללמוד גם אם זה קשה כל כך ואנחנו מזדעזעים ממנו. ומצד שני יש את הבחירה הרשות נתונה דרך יסורים או דרך תורה ……
    ?????????????. מה ????????????.
    לפעמים מרגיש שכולנו מופעלים עי כח גדול מאיתנו שמשתמש בנו כדי שנעבור או נעביר אחד את השני שיעורים

  6. עופר שכטמן הגיב:

    אני חושב שהחוזרים בתשובה נרדמו …הגיע הזמן להתעורר….אנחנו בעצם הגשר בן העולמות …

    • Ran Weber הגיב:

      מסכים איתך במאה אחוז עופר. זה העניין שלנו. להיות גשר ולא להיות חייץ. להיות בתקשורת עם כל הרבדים. לא לבטל את הייחוד והקסם ולקבל גירסה של איזה 30% שלנו אלא להפך – עם כל הקושי לחיות את הכשרונות שהשם יתברך נטע בכל אחד, לחבר אותם לקדושה ולא להתנתק מכל העולם.

  7. לילך שרון הגיב:

    שלום רן,
    אני מסכימה עם כל מילה.
    חושבת שחוזרים בתשובה צריכים "לצאת מהארון" ולשתף אחרים בחוויות שלהם, בפשטות, ולדעתי גם עם ביקורת אם יש להם. בסך הכל כולנו בני אדם עם דעות ולבטים ובעיות משל עצמנו, וזה בלתי אפשרי לדעתי לעמוד תחת הציפיות של כולם מאיתנו להיות צדיקי הדור מאוחדים שלמים ומושלמים בתוך כל הבלבול שאנו חיים בו. לכן גם עם כל הקושי אל לנו להתבייש ולכעוס על אותו האדם כי הוא לא מייצג אותנו כלל, כל שנותן לנו בתור יהודים הוא לרחם עליו שכל כך התבלבל ויצא מהדרך ונכנע לתאוות ליבו. מי יתן ונצליח בעז"ה להתגבר על יצה"ר שהולך וצובר תאוצה בימים האחרונים שלנו…

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s